הדילמה

אל יצירותיו של קורט וונגוט התוודעתי לאחר שצפיתי בסרט בית מטבחיים חמש. לפני כארבעים שנה קראתי את הספר בית מטבחיים חמש  ולאחר מכן את עריסת חתול. מאז חלפו שנים ומשום מה לא המשכתי לקרוא את ספריו האחרים למרות שהוא עוסק וכותב בז'אנר מסקרן ואהוב עלי.

בשבוע שעבר הגעתי לספרייה וכהרגלי סרקתי את המדפים. עיני קלטה את אחד מספריו של קורט וונגוט שנמנמו על המדף ושלפתי את הספר כנראה בגלל השם קופסת הטבק מבגומבו

הספר הינו אסופת חלק מסיפוריו הקצרים שהתפרסמו במגזינים. חלק מהסיפורים מבוסס על חוויות מתקופות שונות בחייו. היהלום שבספר נמצא בעמ' 290 בסיפור "להיות או לא להיות שלום" באנגלית 2BRO2B

הבאתי את הסיפור בעברית תוך השמטות ושינוי פסקאות שלטעמי מיותרות.
להיות או לא להיות שלום - קורט וונגוט.

   הכול היה נפלא ומושלם. ‏לא היו בתי כלא, לא מוסדות לחולי נפש, לא  ‏נכים, לא עוני ולא מלחמות. ‏כל המחלות נוצחו והוכחדו. וכך גם הזקנה. ‏המוות - למעט תאונות, היה הרפתקה למתנדבים. ‏אוכלוסיית ארצות-הברית התייצבה על ארבעים מיליון נשמות.

  בבוקר בהיר אחד בבית החולים מס' 5 בשיקגו, המתין  אדי לאשתו הכורעת ללדת. הוא היה היחיד  שהמתין. מעטים היו האנשים שנולדו כעת בכל יום, ‏אדי היה בן חמישים ושש, צעירון באוכלוסייה שגילה הממוצע  עמד על מאה עשרים ותשע.  ‏צילומי רנטגן גילו שאשתו עומדת ללדת שלישייה. אלה עמדו להיות ילדיו הראשונים. ‏אדי  ישב כפוף בכיסאו, ראשו בין ידיו. הוא היה כל-כך צנוף, חסר תנועה וחיוור - כמעט בלתי נראה.

 

  אולם ההמתנה היה בשיפוצים. הוא עמד להפוך לחדר הנצחה, לזכרו של אדם שהתנדב למות. ‏ישיש ציני, בן מאתיים בערך, ישב בראש הסולם והיה עסוק בעבודה על ציור קיר שהוא לא אהב. פעם, בימים שבהם אנשים הזדקנו גם למראה, אפשר היה להעריך שגילו עומד על שלושים וחמש פחות או יותר. עד כדי כך פגעו בו אותות הגיל בטרם התגלתה התרופה להזדקנות. ‏

  ציור הקיר שהוא עבד עליו היה של גן יפה להפליא. גברים ונשים בלבן, רופאים ואחיות, עיבדו את האדמה, עדרו, זרעו ושתלו, ריססו נגד מזיקים ופיזרו דשנים. גברים ונשים במדים סגולים עקרו עשבים שוטים וגזמו צמחים שנראו זקנים וחולניים, גרפו עלים ונשאר מריצות אל משרפות האשפה.

‏‏

סניטר עבר במסדרון ופיזם לעצמו שיר אהוב :

אם את לא תנשקי אותי
אין ברירה, ילדה

‏אלך לגברת בסגול
לנשיקת פרידה

‏אותי את לא אוהבת
לכן לבי נרעש

‏אני הולך ובמקומי
יבוא תינוק חדש. 

הסניטר הביט בציור הקיר ובצייר. "זה נראה כל-כך אמיתי" הוא אמר, "אני ממש יכול לדמיין שאני עומד באמצע הציור." ‏"ומדוע אתה סבור שאתה לא בתוכו?" אמר הצייר. הוא חייך בציניות. "אתה יודע, קוראים לזה 'גן החיים השמח'" "ציור יפה של דוקטור היטס" אמר הסניטר. ‏הוא התייחס לאחת מדמויות הגברים בלבן, שראשה היה דיוקנו של ד"ר היטס, המיילד הראשי של בית החולים. היטס היה גבר יפה תואר בצורה יוצאת דופן . "נשארו הרבה פרצופים למלא" אמר הסניטר. הוא התכוון לכך שרבים מהפנים של הדמויות בציור הקיר נותרו ריקים. כל הפנים הריקים היו אמורים להתמלא בדיוקניהם של הבכירים מצוות בית החולים, או מסניף שיקגו של משרד ההשמדה הפדרלי.

‏"להיות או לא להיות שלום", היה המענה הטלפוני של משרד ההשמדה הפדרלי .

‏הצייר זקר סנטרו. "כשאני אחליט שהגיע הזמן ללכת" הוא אמר,  "לא אעשה זאת באמצעות משרד ההשמדה הפדרלי". ‏"עשה זאת בעצמך, מה?‏" אמר הסניטר. "זה עסק מלוכלך, סבא. ‏למה שלא תתחשב קצת באנשים שיצטרכו לנקות אחריך?"  ‏הצייר הביע בצורה גסה משהו, את חוסר האכפתיות שלו ממצוקותיהם של השורדים אחריו. "קצת בלגן לא יזיק לעולם הזה, אם אתה שואל אותי" הוא אמר.  ‏הסניטר צחק והמשיך בדרכו. אדי האב בהמתנה, מלמל משהו מבלי להרים את ראשו. ואז הוא שב והשתתק.

‏  

   אישה גסה ואיימתנית פסעה אל תוך חדר ההמתנה על עקבים מחודדים. נעליה, גרביה, מעיל הגשם שלה, התיק שנשאה וכובעה היו כולם בצבע סגול. ‏הסיכה שעל ארנקה הסגול נשאה את חותם שירות הלקוחות של משרד ההשמדה הפדרלי - עיט יושב בראש שער מסתובב.

‏

‏"לפה הייתי אמורה להגיע?‏" היא שאלה את הצייר.

‏"הכול תלוי באיזה עניין את באה" הוא אמר. "את לא אמורה ללדת, נכון?"

‏"אמרו לי שאני אמורה לדגמן בשביל איזשהו ציור" היא אמרה.

‏"קוראים לי לאורה מק'פאד" היא המתינה.

‏"ואת מקפדת אנשים?"
"מה? " היא אמרה.

‏"תשכחי מזה" הוא אמר.

‏"זאת תמונה נורא יפה," היא אמרה. "נראה כמו גן עדן או משהו."

‏"או משהו" אמר הצייר. הוא הוציא מכיס חלוקו רשימת שמות.

"מק'פאד ... מק'פאד ... מק 'פאד," הוא אמר, בעת שסרק את הרשימה. "כן, הנה את. את זכאית להנצחה. יש פה איזה גוף נטול פנים שבא לך שאני אדביק אליו את הפרצוף שלך? ‏נשארו לך כמה אפשרויות פתוחות."

‏היא סקרה את ציור הקיר. "וואו," היא אמרה, "כולם נראים לי אותו דבר. אני בכלל לא מבינה באמנות."

‏"גוף זה גוף, הה?" הוא אמר. "אין בעיה. בתור אמן מדופלם, אני ממליץ על הגוף ההוא שם." הוא הצביע לעבר גוף נטול פנים של אישה שנשאה זרדים אל תנור המשרפה.

‏"טוב," אמרה לאורה מק'פאד, "אבל אלה מחלקת המשליכים, לא? כלומר, אני בשירות לקוחות. אני לא משליכה."

‏הצייר מחא כפיים בתענוג לעגני. "את אומרת שאת לא מבינה באמנות, ובאותה נשימה את מוכיחה לי שאת מבינה בזה יותר ממני!  ברור שנושאת אלומות לא מתאימה לדיילת! קוטפת, גוזמת - זה הכיוון". הוא הצביע על דמות בסגול שמנסרת ענף מת מעץ תפוחים.
"מה דעתך עליה? ‏" הוא אמר. "היא מוצאת חן בעיניך? ‏"

‏"וואו," היא אמרה, ואז הסמיקה והצטנעה. "זה ... זה מעמיד אותי ‏ממש ליד דוקטור היטס."

‏"וזה מטריד אותך?" הוא אמר.

‏"שככה יהיה לי טוב, לא!" היא אמרה. "זה ... זה כזה כבוד גדול."
"אה, את מעריצה אותו, מה?" הוא אמר.

‏"מי לא מעריץ אותו?" היא אמרה, וסגדה לדיוקנו של היטס. זה היה דיוקן של זאוס כל-יכול, שזוף, לבן-שיער, בן מאתיים וארבעים שנה. "מי לא מעריץ אותו?" היא שבה ואמרה. "הוא היה האחראי על הקמת תא הגזים הראשון בשיקגו." ‏"אני לא יכול לחשוב על תענוג גדול יותר מלשים אותך לצדו לנצח נצחים. מנסרת גדם - זה נראה לך מתאים?"

‏"זה בערך מה שאני עושה," היא אמרה. היא הצטנעה לגבי מה שעשתה. מה שהיא עשתה, היה לסייע לאנשים לחוש בנוח בעת שהיא הרגה אותם.

‏ובעוד לאורה מק'פאד ישבה ודגמנה, ניתר אל תוך חדר ההמתנה ד"ר היטס בכבודו ובעצמו. גובהו היה שני מטר ועשרה, וכל כולו קורן חשיבות, הישגיות ושמחת חיים.

‏"מיס מק'פאד!, מיס מק'פאד!" הוא אמר, והתבדח. "מה את עושה פה? אנשים לא יוצאים מכאן . מכאן הם נכנסים! "

‏"אנחנו עומדים להיות ביחד באותה תמונה," היא אמרה בביישנות.
"מצוין!" אמר ד"ר היטס. "ומה את אומרת, זו לא תמונה משהו-משהו?"

‏"אני ממש נרגשת להופיע בה יחד אתך ,דוקטור,יי היא אמרה.
"תרשי לי לומר לך, לכבוד לי להופיע בה לצדך. ללא נשים כמוך, העולם המופלא שאנו חיים בו לא יכול היה להתקיים."

‏הוא הצדיע לה וצעד לעבר הדלת, אל חדרי הלידה. "נחשי מה ‏נולד לנו זה עתה?" הוא אמר 

‏"אני לא מסוגלת" היא אמרה.
"שלישייה!" הוא אמר .

‏"שלישייה!" היא אמרה. היא התפעלה בקול מההשלכות החוקיות של שלישייה.

‏החוק קבע כי ילוד חדש לא יוכל לשרוד, אלא אם כן הוריו של הרך הנולד ימצאו מתנדב שיסכים למות. לפיכך, אם מבקשים להשאיר שלישייה בחיים, יש צורך בשלושה מתנדבים. ‏"ויש להורים שלושה מתנדבים?" אמרה לאורה מק'פאד.

‏"בפעם האחרונה ששמעתי" אמר ד"ר היטס, "היה להם אחד, והם ניסו לגרד עוד שניים."

‏"אני לא חושבת שהלך להם" היא אמרה. "אף אחד לא קבע אתנו שלושה תורים. היום יש לנו רק בודדים, אלא אם כן מישהו התקשר אחרי שעזבתי. מה השם?"

‏"וולינג" אמר האב הממתין, שהזדקף בכיסאו, כולו מבולבל, עיניו אדומות. "אדוארד ק. וולינג ג'וניור, זה שמו של האב המאושר."

‏הוא הרים את ידו הימנית, הביט בנקודה על הקיר, והשמיע גיחוך ‏צרוד ואומלל. "כאן" הוא אמר.

‏"הו, מר וולינג," אמר ד"ר היטס, "לא ראיתי אותך ."
"הרואה ואינו נראה," אמר וולינג.

‏"בדיוק צלצלו והודיעו לי שהשלישייה שלך נולדה" אמר ד"ר היטס. "כולם בריאים, וגם האמא, אני בדרכי לראות אותם."

"האח הידד!" אמר וולינג בקול חלול .

‏"אתה לא נשמע מאושר במיוחד" אמר ד"ר היטס.

‏"ואיך אפשר שלא להיות מאושר במצבי?" אמר וולינג. בידיו הוא החווה תנועה של פשטות נטולת דאגות. "כל מה שאני צריך לעשות, זה להחליט מי מהשלישייה יחיה, ואז לקחת את סבא שלי מצד אמי אל משרד ההשמדה הפדרלי  ולחזור הנה עם הקבלה."

‏ד"ר היטס נעשה חמור סבר, והשפיל מבט אל וולינג. "אתה לא מאמין בפיקוח על האוכלוסין, מר וולינג ?" הוא אמר .

‏"אני מת על הרעיון הזה" אמר וולינג.

‏"היית מעדיף לחזור לימים הטובים של פעם, כשהאוכלוסייה על כדור הארץ מנתה עשרים מיליארד, בדרך להפוך לארבעים מיליארד ואז שמונים מיליארד, ואז מאה שישים מיליארד ? אתה יודע מה זו ענבה, מר וולינג?" אמר ד"ר היטס.

‏"לא" אמר וולינג, בפרצוף חמוץ .

‏"ענבה, מר וולינג, היא גבשושית אחת, מקבץ גרעינים על פטל," אמר ד"ר היטס. "בלי פיקוח על האוכלוסין ,היו בני-האדם מצטופפים על הכוכב הזקן שלנו כמו ענבות על פטל ! תחשוב על זה!"

‏וולינג המשיך לנעוץ מבטו בנקודה שעל הקיר.

‏"בשנת אלפיים" אמר ד"ר היטס, "לפני שהמדענים נכנסו לתמונה וקבעו את החוק, לא היו אפילו מספיק מים לשתייה, וכל מה שנותר לאכול היה אצות ים. ועדיין בני-האדם התעקשו על זכותם להתרבות כמו שפנים. וגם על זכותם, במידת האפשר, לחיות לנצח."

‏"אני רוצה את הילדים שלי," אמר וולינג. "אני רוצה את שלושתם."
"מובן שזה מה שאתה רוצה", אמר ד"ר היטס, "זה אנושי בתכלית."
"ואני גם לא רוצה שסבא שלי ימות," אמר וולינג.

‏"אף אחד לא מאושר כשהוא צריך לקחת בן משפחה אהוב למשרד ההשמדה הפדרלי", אמר ד"ר היטס באהדה.

‏"הילד שלך. מר וולינג, זה שתחליט להשאיר בחיים," אמר ד"ר היטס, "הוא או היא יזכו לחיות על כוכב מאושר, מרווח, נקי ועשיר והכול הודות לפיקוח על האוכלוסין. לחיות בגן כמו. זה שבציור הקיר." הוא הניד בראשו. "לפני מאתיים שנה, כשהייתי בחור צעיר, העולם הזה היה גיהנום ואיש לא האמין שהוא יצליח לשרוד אפילו עוד עשרים שנה. כעת משתרעות לפנינו מאות בשנים של שפע ושלווה, עד קצה גבול הדימיון." ‏הוא חייך חיוך קורן .

‏חיוכו גווע כשהוא ראה שוולינג שלף אקדח. ‏וולינג ירה בד"ר היטס למוות. "הנה מקום לאחד. לאחד גדול, ענק !" הוא אמר.

‏ואז הוא ירה בלאורה מק'פאד. "זה בסך הכול מוות", הוא אמר לה ‏בעת שנפלה. "הנה! מקום לשניים!" ‏ואז הוא ירה בעצמו, ופינה מקום לכל שלושת ילדיו.

‏איש לא הגיע בריצה. איש, כך נראה, לא שמע את היריות.

‏הצייר ישב במעלה הסולם שלו, והשקיף למטה על ההתרחשות המעציבה. הוא שקע במחשבות על חידת החיים העגומה - על חיים שתובעים להיוולד, ומרגע הלידה, תובעים להיות פוריים ... לפרות ולרבות ולחיות עד כמה שניתן, ולעשות את זה על כוכב קטן שאמור
להתקיים לנצח.

‏    כל התשובות שעלו במוחו של הצייר היו מדכאות. מדכאות יותר, ללא ספק, הוא חשב על מלחמות. הוא חשב על מגפות. הוא חשב על רעב. ‏הוא ידע שלעולם לא יצייר שוב. הוא הניח למכחול שלו לצנוח אל המטלית שמתחתיו. ואז הוא החליט שהיה לו די והותר מגן החיים השמח, והוא ירד לאטו מהסולם.

הוא לקח את אקדחו של וולינג. ובאמת התכוון לירות בעצמו. אבל לא היה לו אומץ .

‏ואז הוא ראה טלפון ציבורי בפינת החדר. הוא ניגש אליו. וחייג את המספר המוכר כל-כך. לשירות "להיות או לא להיות שלום".

‏"משרד ההשמדה הפדרלי." נשמע קולה החם של דיילת.

‏"מתי הכי מוקדם שאני יכול לקבוע פגישה?" הוא שאל. ודיבר בזהירות.

‏"אנחנו יכולים מן הסתם למצוא לך זמן היום אחר הצהריים. אדוני."

‏היא אמרה. "ייתכן אפילו שיותר מוקדם. אם יהיה לנו ביטול."

‏"בסדר." אמר הצייר. "תקבעי לי. בבקשה." והוא מסר לה את שמו ‏ואיית אותו.

‏"תודה לך. אדוני." אמרה הדיילת "עירך מודה לך, מולדתך מודה לך. והכוכב שלך מודה לך. אך את התודה העמוקה מכל אומרים דורות העתיד."