כולנו מכירים כמה הומלסים/קלושארים שמסתובבים אצלנובמרכזי הערים. רובם מנסים לקושש כסף, אולי בשביל לרכוש בית עם בריכת שחייה. אך רובם נראים מוזנחים כך שיש מצב שכספכם עובר לידי הפיצוציות שבאזור, שם הם רוכשים סנדוויץ' ובירה ואולי גם חומרי ריחוף ונירוואנה. פניתי לראש מחלקת הרווחה בעיריה ושאלתיו מדוע לא מטפלים בפלוני ואלמוני, ששניהם נעצרים לפחות אחת לשבוע ע"י השוטרים שדופקים פוזה של רמבואים, אפשר לחשוב שתפסו את הרוצח הסידרתי. אך ההומלס הפאתטי, משתף עמם פעולה ונכנס לניידת המשטרה ללא התנגדות. ענה לי הסוציאלי "הם אינם רוצים לצאת מהרחוב, טוב להם במצבם". "האמנם" שאלתי? "כן, יש לנו עבורם הוסטלים, חלקם מגיע להתקלח ולאכול אך הם מעדיפים לבלות ברחוב" עלי להודות שאף הומלס שפגשתי אינו מסתובב עם סמארטפון ושומע מוזיקה או צופה בסרטים פורנוגרפים. נכון מרבית ההומלסים אינם אלימים ואינם מהווים סכנה לציבור, אך דחילאק הישראלים הרחמנים יאמצו כלב או חתול אך להומלס אי אפשר לעזור.
כמות ההומלסים בישראל נאמדת ב 6000 איש ואישה. אם נכלול גם את חסרי קורת הגג שמרביתם נורמטיבים אך חסרי יכולת כספית לשכור חדר נגיע למספר של כ 30,000 איש ואישה. כמובן שמדינת ישראל אפילו לא נוקפת אצבע לסייע לאותם 24,000 ישראלים אומללים.

סר אלכס: הכירו את ההומלס הכי אטרקטיבי בת"א.

אוכל סושי. משתמש בכרטיס אשראי. מקבל הצעות מבחורות. חי ברחוב. מה הסיפור של חסר הבית המסתורי ממשולש הרחובות חובבי ציון, חברון ואידלסון?

מקור

מקור
   עד מלחמת ששת הימים, ההומלסים היו בעיקר אנשים תמהונים שרובם סבלו ממחלות נפש והסתדרו ברחוב. מלחמת ששת הימים הביאה אלינו את הסמים ואת חבורות הצעירים שרצו להידמות לילדי הפרחים. בשנות התשעים הגיעו כמיליון עולים מברה"מ שתרמו לתרבות השכרות בארץ. יום אחד ירדתי עם שקית האשפה לצימר האשפה וראיתי לראשונה את ההומלס הרוסי שהיה גבר צעיר ולבוש נורמטיבי. אך השתמש בקצבת הב"ל לתדלוק אינסופי של וודקה. הוא התמקם אצלנו בבנין עד אותו בקר. היה זה מקום לינה נקי ומסודר עם ניחוחות שאפשר שאדי הוודקה מחקו אותם יתכן ואולי מצא גם שאריות מזון. לאחר כשנה נודע לי כי הוא עבר לגן העדן הרוסי.

   אולי קבצני הצמתים עשו המרת מקצוע או אולי הרשויות מטפלות בהם. אך כמדומני שתופעת הקבצנים פחתה מאד לאחרונה או שעברו מהצמתים בהם אני עובר. למען האמת קבצני ורוכלי הצמתים היוו מפגע תחבורתי וסיכנו את עצמם ואת הנהגים.
                                      הומלסים בישראל

גילוי נאות, אני מתנגד לכל עמותות הסיוע שמשנוררות כספים ועוזרות לחלכאים והנדכאים. הסיוע חייב להיות באחריות המדינה ולא פרטיזני. ברגע שהמדינה יודעת שאיזו עמותה אולי תעזור, עובדי המדינה מסתגרים במשרדיהם ומשאירים את השטח פרוץ. אפשר וצריך להשתמש בהומלסים שיעזרו אחד לשני.
שרי הרווחה לדורותיהם אינם מוטרדים מהמסכנים, הם מתכסים בכסת"ח "אין לי תקציב" ואומרים אל-תידג יהיה בסדר

עיריית ת"א משפילה את ההומלסים.
איתן ירד לרחוב והתחזה להומלס במסגרת תוכנית שתולים....

אריאל מחלק מאה דולר להומלסים

אנקדוטה מלונדון 1980 ערב אחד טיילנו ברחובות באזור ככר טרפלגר והנה צדו את עיני כמה גברים הנושאים ארגזי קרטון גדולים. התפלאתי מי הם האם הם סבלים המעבירים מטלטלין, או שמא אלו גנבים המגיעים לרוקן סחורות מהחנויות. התקרבתי מעט ואז הבנתי שאלו סה"כ הומלסים שסוחבים את בית הקרטון וממקמים אותו באכסדרה של החנויות ובפסז'ים. התפלאתי שהמשטרה אינה מפנה אותם, אך יתכן וזהו הסידור עם מחלקת הרווחה הלונדונית.

מקור

השוטר וההמנון - סיפור קצר מאת או הנרי שאותו זוכר אני משעורי האנגלית. זהו סיפורו של הומלס ניו-יורקי שמדי שנה מבקש לחרוף בפנסיון של המדינה. איני מבין כיצד ההומלסים בניו-יורק שורדים בקור הנוראי שבלילות הקרים הטמפרטורה צונחת מתחת לאפס. אוקצור או הנרי מספר כיצד ההומלס מנסה לגרום למעצרו ונכשל עד למפגש עם אלוהים שרק הוא דואג להומלסים האומללים.
.......החיבור בין רוחו של סואפי שנחשפה לרעיונות חדשים לבין ההשפעה של הכנסייה הישנה חולל בנפשו שינוי פתאומי ונפלא. בחרדה ראה סואפי לפניו את התהום שלתוכה התדרדר, את חרפת הימים, את התשוקות הבזויות, את התקוות האבודות ואת הכישרונות שבוזבזו לריק, את כל המניעים הבזויים שהיו הבסיס לקיומו.
אך בו ברגע הגיב לבו ברטט למצב רוחו החדש. דחף חזק ומיידי גרם לו להיאבק בגורלו הנואש. הוא יוציא את עצמו מהרפש; הוא יהפוך את עצמו שוב לגבר; הוא יתגבר על הרוע שהשתלט עליו. עוד לא אחר את המועד, עדיין הוא צעיר יחסית; הוא ישיב לתחייה את שאיפותיו הישנות ויגשימן ללא היסוס. צלילי האורגן הללו, כבדים, אך בה במידה ערבים, גרמו למהפכה ברוחו . מחר ילך למרכז העיר וימצא עבודה. יבואן פרוות הציע לו פעם עבודה כנהג. הוא ימצא אותו מחר ויבקש את המשרה. הוא יהיה מישהו בעולם. הוא יהיה- -
סואפי הרגיש ביד שהונחה על זרועו. הוא הסתכל מסביבו במהירות וראה פנים רחבות של שוטר.
"מה אתה עושה כאן?" שאל הקצין.
"כלום," אמר סואפי.
"אז בוא אתי," אמר השוטר.
"שלושה חודשים על האי," פסק השופט למחרת בבוקר בבית המשפט. מקור