במשך שנים רבות הגענו מדי שנה לאימון החורף השנתי בצאלים. בסיום האימון
עלינו לאוטובוסים שהסיעונו הביתה. חלק מהחיילים היו נוהגים למלא את
קיטבגיהם בשלל, שנמצא זרוק ברחבי המחנה ובמרחבי הנגב. היו חיילים ש"סחבו"
דובונים, היו ש"סחבו" בגדי דגמ"ח ונעליים צבאיות והיו כאלו ש"סחבו" קופסאות
שימורים בעיקר קופסאות "לוף" (קציץ בשר) וקופסאות אפונה שהיו נזרקות ליד
פחי האשפה בסיום האימון, כיוון שכמעט אף חייל לא אכל אותן במהלך האימון.
אנו אכלנו בעיקר לחם וריבה, גרעיני תירס וקופסאות "פלחי" (פלחי אשכוליות).
רס"ר המחנה היה נוהג לעלות לאוטובוס להתבונן כמו פקיד מכס במסלול הירוק ולאתר חיילים חשודים ומורה להם לפתוח את תיקיהם לבדיקה. החיילים שעלו לאוטובוס, הכירו את הרס"ר ולכן כמעט ולא נתפשו. החיילים הסחבנים, הסתלקו במכוניות הפרטיות או שהעמיסו את הקיטבגים על המכוניות של החברים ועלו לאוטובוס. אך עומרי היה חייל חדש בפלוגה שלא הכיר את הרס"ר ובקיטבגו הוא הסליק אבן מיוחדת מוואדי פארן אותה הרים והביא לאוהל. שאלתי את עומרי, "מה יש באבן שמצאת", עומרי חייך במבוכה ושתק. כשהרס"ר פנה אליו וביקש ממנו להראות לו את קיטבגו, עומרי ירד מהאוטובוס נגש לתא האחסון של האוטובוס והראה לרס"ר את קיטבגו. הרס"ר הרים את הקיטבג שהיה כבד מאד. הרס"ר חייך כחתול רחוב שקיבל מנת אוכל.
"מה יש לך פה?" שאל הרס"ר.
"סתם, רק את פריטי האישים" השיב עומרי.
הרס"ר הפך את תוכנו של הקיטבג על שמיכה צה"לית והבחין באבן הגדולה שהיתה עטופה במגבת.
"מה זו האבן הזו?, זה רכוש צה"ל" קבע הרס"ר.
עומרי ניסה להסביר לו שהאבן נמצאה מחוץ למחנה באחד מהאימונים ואינה רכוש צה"ל. אך הרס"ר בשלו "כל מה שאינו כלול בחפציך האישים, זה רכוש צה"ל".
המג"ד שלנו התקרב בכדי להבין על מה המהומה ושאל את הרס"ר מדוע הוא עושה ענין מאבן פשוטה שכזו.
הרס"ר בכדי לצאת בכבוד מהענין שאל את עומרי "מה המיוחד באבן זו שאותה הסלקת בקיטבגך"
עומרי היסס, אך המג"ד אמר "יאללה אין לנו זמן, יש לנו חיילים שחייבים להגיע לפני כניסת השבת"
עומרי סיפר לרס"ר ולמג"ד "האבן בשביל החברה שלי, שהיא צולעת"
"אינני מבין" אמר המג"ד "בשביל מה היא זקוקה לאבן?"
"התנוחה האהובה עליה היא יחסים בעמידה, אני אניח את האבן מתחת רגלה הקצרה. אחרי שנתחבר, אני אבעט באבן והיא תתחיל להתנדנד לי".
אפילוג - זוהי בדיחה ישנה אך אמיתית. ספרתי את הצ'יזבאט לידידי ברוך ולמחרת הוא שב אלי וסיפר לי כיצד סיפר את הבדיחה לדודו שהיה הבעלים של מפעל ריהוט משרדי. לפתע הבחין ברוך באחד העובדים שהלך והתנדנד עקב רגלו הקצרה. ברוך צחקק "דוד משה, כעת אני מבין מדוע כל השולחנות שלך מתנדנדים"
רס"ר המחנה היה נוהג לעלות לאוטובוס להתבונן כמו פקיד מכס במסלול הירוק ולאתר חיילים חשודים ומורה להם לפתוח את תיקיהם לבדיקה. החיילים שעלו לאוטובוס, הכירו את הרס"ר ולכן כמעט ולא נתפשו. החיילים הסחבנים, הסתלקו במכוניות הפרטיות או שהעמיסו את הקיטבגים על המכוניות של החברים ועלו לאוטובוס. אך עומרי היה חייל חדש בפלוגה שלא הכיר את הרס"ר ובקיטבגו הוא הסליק אבן מיוחדת מוואדי פארן אותה הרים והביא לאוהל. שאלתי את עומרי, "מה יש באבן שמצאת", עומרי חייך במבוכה ושתק. כשהרס"ר פנה אליו וביקש ממנו להראות לו את קיטבגו, עומרי ירד מהאוטובוס נגש לתא האחסון של האוטובוס והראה לרס"ר את קיטבגו. הרס"ר הרים את הקיטבג שהיה כבד מאד. הרס"ר חייך כחתול רחוב שקיבל מנת אוכל.
"מה יש לך פה?" שאל הרס"ר.
"סתם, רק את פריטי האישים" השיב עומרי.
הרס"ר הפך את תוכנו של הקיטבג על שמיכה צה"לית והבחין באבן הגדולה שהיתה עטופה במגבת.
"מה זו האבן הזו?, זה רכוש צה"ל" קבע הרס"ר.
עומרי ניסה להסביר לו שהאבן נמצאה מחוץ למחנה באחד מהאימונים ואינה רכוש צה"ל. אך הרס"ר בשלו "כל מה שאינו כלול בחפציך האישים, זה רכוש צה"ל".
המג"ד שלנו התקרב בכדי להבין על מה המהומה ושאל את הרס"ר מדוע הוא עושה ענין מאבן פשוטה שכזו.
הרס"ר בכדי לצאת בכבוד מהענין שאל את עומרי "מה המיוחד באבן זו שאותה הסלקת בקיטבגך"
עומרי היסס, אך המג"ד אמר "יאללה אין לנו זמן, יש לנו חיילים שחייבים להגיע לפני כניסת השבת"
עומרי סיפר לרס"ר ולמג"ד "האבן בשביל החברה שלי, שהיא צולעת"
"אינני מבין" אמר המג"ד "בשביל מה היא זקוקה לאבן?"
"התנוחה האהובה עליה היא יחסים בעמידה, אני אניח את האבן מתחת רגלה הקצרה. אחרי שנתחבר, אני אבעט באבן והיא תתחיל להתנדנד לי".
אפילוג - זוהי בדיחה ישנה אך אמיתית. ספרתי את הצ'יזבאט לידידי ברוך ולמחרת הוא שב אלי וסיפר לי כיצד סיפר את הבדיחה לדודו שהיה הבעלים של מפעל ריהוט משרדי. לפתע הבחין ברוך באחד העובדים שהלך והתנדנד עקב רגלו הקצרה. ברוך צחקק "דוד משה, כעת אני מבין מדוע כל השולחנות שלך מתנדנדים"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה